פסק-דין בתיק עד"י 2680-08

בפי ערעור שהגיש הסנגור נגד החלטת בימ"ש קמא לפסוק נגדו הוצאות אישיות בסך 500 ש"ח, מפני שלא הגיע במועד לדיון מעצר שנקבע למרשו, אף שמועד הדיון תואם עמו מבעוד מועד. החלטת בימ"ש קמא ניתנה במהלך דיון המעצר שנועד להתקיים ביום 15/01/08 בשעה 09:30. משנקפו השעות והסנגור לא התייצב לדיון, החליט השופט הנכבד קמא בשעה 11:20, שלא להמתין עוד לסנגור, וקיים את הדיון בהיעדרו, תוך שהוא מביע מורת רוח רבה מהתנהלותו, ומטיל עליו הוצאות אישיות. בסופו של דבר החליט בימ"ש קמא להאריך את מעצרו של המערער עד תום ההליכים, והתיק נקבע להקראה במועד אחר, והסתיים באותו מועד, 18 פברואר 2008, בהרשעתו  של המערער וענישתו במסגרת הסדר טיעון.

ביום שבו ניתנה ההחלטה, פנה הסנגור בכתב לבימ"ש קמא בבקשה לבטל את ההוצאות, וטען כי נאלץ להיות באותו יום בדיון שנקבע לו בבית המשפט ברמאללה בשעה 08:00, ומשהסתיים אותו דיון בשעה 11:00 הוא מיהר להגיע לבימ"ש קמא, והופתע לגלות שהתקיים כבר דיון בעניין מרשו, בלא נוכחות  סנגור. בימ"ש קמא אפשר לתביעה להגיב לבקשה, אולם לא נמסרה תגובה מטעמה. תחת זאת העביר הסנגור מסמך נוסף ביום 11/03/08, שבו שב ונימק את הסיבות להיעדרותו מן הדיון, אולם גרסתו במסמך זה שונה לחלוטין מהגרסה שמסר בבקשה הראשונה לביטול הוצאות, שהוגשה כאמור ביום מתן ההחלטה, ועוד אתייחס לכך בהמשך. בימ"ש קמא החליט ביום 11/04/08 לדחות את בקשת הסנגור, ובהחלטה מפורטת מאוד התייחס השופט הנכבד קמא הן לעצם הסמכות להטיל הוצאות, והן לטעמים שהביאו אותו להטיל הוצאות בנסיבות שלפנינו.

בעקבות החלטת בימ"ש קמא לדחות את בקשתו לביטול ההוצאות, הגיש הסנגור ערעור לבימ"ש זה. הערעור נדון בפני ביום 23/06/08, וצר לי על העיכוב במתן ההחלטה. בכל אופן, כפי שציינתי לעיל, קיים פער שקשה ליישב אותו, בין האמור בבקשה הראשונה שהגיש הסנגור לבטל את ההוצאות, אשר בה טען כאמור, כי היה בדיון בבימ"ש מקומי ברמאללה מהשעה 08:00 ועד השעה 11:00, ובין הגרסה השונה בתכלית שמסר במסמך הנוסף שהגיש וחזר עליה גם בהודעת הערעור. לפי גרסה מאוחרת זו,  הגיע הסנגור לבימ"ש קמא בשעה 09:30, וכשמצא שאין איש באולם נסע לדיון בבימ"ש ברמאללה שהיה קבוע לשעה 10:30, וחזר לבימ"ש קמא בשעה 11:45.

השופט הנכבד קמא כבר עמד על ההבדלים בין הגרסאות השונות בסעיף 12 להחלטתו, ומתח ביקורת חריפה על התנהלותו התמוהה של הסנגור בעניין זה. בדיון שנערך בפני, הסנגור לא נתן הסבר כלשהו לסתירה בין הגרסאות, ובנסיבות אלה, אין לי אלא להצטרף לביקורת שמתח בימ"ש קמא על הסנגור. לא למותר לציין בהקשר זה את שנאמר באשר לחובותיו של הסנגור כלפי מרשו וכלפי בית המשפט:

"... עורך-הדין הוא החוליה המקשרת בין הלקוח לבין בית -המשפט, ובמעמד-ביניים זה שקנה נושא הוא בחובות גם כלפי לקוחו גם כלפי בית-המשפט; כלפי בית-המשפט, קרא: כלפי מערכת המשפט. עורך-הדין מהווה חלק בלתי-נפרד ממערכת המשפט והצדק - 'קצין בית-המשפט' הוא - והצורך המובנה לסינכרוניזציה בין אבריה השונים של המערכת, מטיל עליו חובות כלפי מערכת המשפט... על עורך-הדין לנהוג כבוד בבית-המשפט (כשם שחובה היא המוטלת על בית-המשפט לנהוג כבוד בעורך-הדין), לנהל דרכיו ביושר ובדרך ארץ, לדבר אמת, להימנע מהטעייה, ועל דרך הכלל לסייע לבית-המשפט לנהל את המשפט באורח יעיל והוגן... " (ע"א 6185/00 עו"ד מאהר חנא נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נו(1), 366, עמ' 380-381).

 ספק רב בעיני אם בהתנהלותו האמורה, מילא הסנגור כראוי את חובותיו כלפי מרשו וכלפי בית המשפט, ואוסיף אך זאת, כי אילו מדובר היה בגרסה שנמסרת במסגרת ההליכים הפליליים עצמם, כי אז מדובר היה בגרסה כבושה שמשקלה הראייתי נמוך ביותר.

לעצם העניין, סמכותו של בית המשפט להטיל הוצאות על הצדדים, נקבעה בסעיף 17א לצו בדבר הוראות ביטחון, בנוסח שהיה בתוקף בעת שניתנה ההחלטה בבימ"ש קמא (כיום הסמכות האמורה קבועה בסעיף 113 לנוסח המשולב של הצו), וזה לשון הסעיף:

17א. (א)  נעתר בית משפט צבאי לבקשת בעל דין לדחות את מועד המשפט או נדחה מועד המשפט בשל מעשה או מחדל של בעל דין, רשאי בית המשפט אם ראה הצדקה לכך, להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחייה, הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד.

(ב) לא יטיל בית המשפט הוצאות כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר  שנתן הזדמנות לבעל הדין להשמיע  דברו.

                (ג) לעניין סעיף קטן זה, "בעל דין" - לרבות סנגור או בא-כוחו של בעל דין.

ההחלטה הראשונה בעניין ההוצאות, ניתנה אמנם בלא נוכחות הסנגור, וממילא אף לא ניתנה לו הזדמנות באותו שלב להשמיע את דברו בעניין זה כנדרש בחוק. אולם לאחר שניתנה ההחלטה הראשונה ניתנה לסנגור מלוא ההזדמנות לטעון טענותיו, והסנגור אף מימש הזדמנות זו, כאשר הגיש כבר באותו יום בקשה מנומקת לביטול ההוצאות, שעליה שב במסמך נוסף שהגיש במועד מאוחר יותר. השופט הנכבד קמא אף התייחס לטענותיו של הסנגור בהחלטתו השנייה שבה דחה את הבקשה לביטול ההוצאות, ובכך למעשה מולאו התנאים שנקבעו בחוק להפעלת סמכותו של בימ"ש קמא בעניין זה.

בימ"ש קמא ציין בהחלטתו כי ניתנו לסנגור כמה דחיות בכדי לצלם את חומר החקירה, והובהר לו היטב כי לא תינתן דחייה נוספת, לאחר הדחייה האחרונה שניתנה. השופט הנכבד קמא תיאר בסעיפים 10 - 11 להחלטתו את השיבושים שנגרמו כתוצאה מהתנהלותו של הסנגור במועד הדיון: "... התובעת הייתה ערוכה ומזומנה לדיון, הליווי הביא את הנאשם במועד, בית המשפט המתין בסבלנות, אך הסנגור לא הופיע, ואף לא שיגר כל בקשה לדחיית דיון... הנאשם הושב לבית האסורים כלעומת שבא, לא מיצה את זכותו להישמע, זמן יקר הושחת ודחיית משפט נוספת התחייבה, והכול בעטיו של הסנגור...".

מדובר אכן בהתנהלות חמורה של הסנגור, שלא ניתן לה הסבר מניח את הדעת, ובנסיבות אלה, לא מצאתי כי טעה השופט הנכבד קמא, כאשר הפעיל את הסמכות הנתונה לו במפורש בחוק, והטיל על הסנגור הוצאות. במיוחד אמורים הדברים, משניכר כי בימ"ש קמא הפעיל את סמכותו במתינות ובשיקול דעת רב, וגם שיעור ההוצאות מתון מאוד יחסית (ראו והשוו לעניין זה: עד"י איו"ש 36,60/01 שבו הוטלו הוצאות אישיות בסך 5,000 ש"ח, וכן עד"י איו"ש 106,207/02 שבו אושרו הוצאות אישיות בסך 2,000 ש"ח). השופט הנכבד קמא נימק היטב את החלטתו, ולא מצאתי עילה להתערב בה. עם זאת, לא אמנע מלהעיר כי מוטב היה לו השופט הנכבד קמא היה מבקש את התייחסותו של הסנגור, קודם להחלטה הראשונה על הטלת הוצאות.

נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה, והחלטתו של השופט הנכבד קמא אודות חיובו של הסנגור, עו"ד רשדי, בהוצאות בסך 500 ש"ח לטובת אוצר המדינה, נותרת על כנה. מצופה מהסנגור כי ישלם את ההוצאות שהושתו עליו ללא דיחוי.    

ניתן היום, 11 באוגוסט 2010 א' באלול התש"ע, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: